לא חשבתי שהמסע שלי להיות אמא, לגדל יצור קטן ברחמי בגופי יהיה כה קשה. חממת החיים הזו בתוכי קשה ומסורבלת כל גופי מרגיש כאילו אני נפרמת כל פעם קצת כל פעם סריג , חלק אחר מגופי מקבל זעזוע, אני אכן רוצה את הילוד הזעיר הקטן ואיך אני קוראת לו כבר בן וללא ידעתי מה מינו, אך יש לי תחושת בטן שזהו בן , בן יורש למשפחת בינשטוק זהבי ,אך באמת מעמקי ליבי אין זה משנה מה יהיה העיקר שיהיו בריאים אם כך{בת} או אם כך{בן} . מנסה לחשוב שעוד מעט יעברו ההקאות והבחילות הנוראיות הללו שתוקפים את בטני וכל כולה מתהפכת ושפתיי חיוורות וגרוני נחנק לו בקצב הפליטות של גרוני. כולם אומרים 3 חודשיים ראשונים וזה עובר ההתחלה קשה {לא אצל כולם, אבל אני מאלה שכן} ואז אני צריכה להרגיש טוב יותר טוב ואולי אף להנות מההריון הזה, להנות מההריון עוד סוגיה שאני לא מכירה , כל הנשים הללו שחושבות שזוהי חוויה אגדתית , חווית הבריאה, החוויה של האנושות, אני מצטערת מאוד בפני כולן אני אינני חשה כך , גופי לא שלי , בכל רגע נתון יש כאב בכל מקום, למטה למעלה , אני הולכת לאט כמו צב והטעם הטעם הזה בפה שלא מרפה לא משחרר, טעם רע ומגעיל כלום לא עוזר, נעזרת בכוחותי שבי האופטימיות הקוסמית שלי , מנסה לתאר לי את קו הסיום , את האושר שיגיח פתאום לעולם , את התינוק הקטן לעולם וליבי יהיה בעננים של אושר וליבי יפריח בלונים ופרחים ויהיה כייף. ממתינה לרגע הזה, לאושר המופלא. וכרגע שורדת , מנסה לשרוד את התחושות הלא טובות את הזמן הזה, מייחלת לי ולגופי להתעורר לבוקר חדש , לבוקר נפלא, כל בוקר לפני הקימה אני מדברת אל עצמי היום אני ירגיש טוב , היום יהיה יום טוב, ואז אני מבינה שאין לי על מי לעבוד, והיצור הזה בתוכי מחליט על חיי , על תחושותי, ואז שוב אני מקיאה עוד לפני שציחצחתי שיניים, ודמעותי זולגות נשפכות אפשר למלא את מפלס הכנרת איתם, לא חשבתי שתקופת ההריון שלי תהיה התקופה הקשה של חיי , לפחות נשארו לי עוד 6 וחצי חודשיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה